מרגע האבחנה ועד אחרי הטיפולים, העולם עוצר. כל אחד מבני המשפחה נכנס ל”מוד הישרדות” והפוקוס הוא על להחלים. לצאת מזה. להיות כבר אחרי. כל טיפול שנדחה, כל פרוטוקול חדש שדוחה את קו הסיום, הוא גהינום. ואז מגיע הרגע הזה, הרגע המיוחל של ה”אחרי”. נגמרו הטיפולים… האופוריה של הרגע ראשון מתחלפת מהר מאד בהרבה מאד תחושות, אף אחת מהן לא מובנת מאליה.
אז מה קורה אחרי שמחלימים?
הפחד נשאר
ולא רק שהפחד נשאר, הוא גם משנה צורה. כי אם קודם לכן הילד היה מוגן ועטף 24/7 ברופאים, עכשיו הוא פתאום לבד. חשוף. כי עד כמה שבית החולים הוא מקום שרוצים רק לצאת ממנו, הוא משרה ביטחון ומוריד מהאחריות העצומה שעל כתפי ההורים.
הדאגה והחשש שיחזור ממשיכים לקנן והרבה הורים שלפני המחלה היו “קוליים”, מוצאים את עצמם מגוננים ומתקשים לשחרר. כל כאב קטן וכל מחלת ילדות סטנדרטית מקפיצים ומעוררים את הטראומה.
המיקוד משתנה
אם בתקופת הטיפולים המסלול היה ברור, מה צריך לעשות, מתי צריך לעשות, ברגע שמחלימים, פתאום הכיוון לא לגמרי ידוע. פתאום יש המון שאלות שנותרות ללא מענה, פתאום יש החלטות שצריך לקבל עם מגוון של תשובות ואפשרויות ויש המון בלבול.
אפשר סוף סוף להתפרק
הורים שהיו סלע איתן בכל תקופת הטיפולים, שהחזיקו באחיזת ברזל ילד חולה, בית, אחים, עבודה, משפחה. שלא בכו, שלא נשברו, ששמרו על חיוך ועל אופיטימיות, שלא נתנו לאף אחד להרגיש כמה קשה, עם סיום הטיפולים מגיעים לסף קריסה. בין אם פיזית או נפשית. ברגע שאפשר טיפה לשחרר, הסכר נפרץ וכל הקושי כל חודשים ארוכים של מתח, חרדה, חוסר שינה ותשישות, פורצים בבת אחת.
במקרים רבים ממש עד כדי דיכאון.
הסביבה מצפה שהכל יחזור לעצמו
הבוס בעבודה, החברים ואפילו הסבא והסבתא של הילד, כולם מצפים שעם סיום הטיפולים, החיים יחזרו לעצמם. אבל האמת היא, שהחיים לא חוזרים למה שהיו לפני המחלה. קשה מאד להסביר את זה לסביבה, שבמיוחד עכשיו מצפה לראות פנים שמחות ואנרגיות שיא.
אפשר לקרוא לזה בשמו: פוסט טראומה
זה אחד המשברים הקשים שיכולה משפחה לעבור ושיכול הורה לחוות. ברגע שהוא נגמר, התקופה לא נמחקת והיא צפה ועולה, לפעמים ברגעים הכי לא צפויים. כן, עברת טראומה ויש לזה השלכות.
אז מה עושים עכשיו?
לא, לא השתגעת! עצם הידיעה שזו תופעה מוכרת, הגיונית, שכולם חווים אותה בצורה כזו או אחרת, היא חשובה. חשוב לדעת שכל התחושות האלה נורמליות לחלוטין ושהעובדה שדווקא עכשיו, אחרי ההחלמה מגיע המשבר, היא דווקא מאד הגיונית. זה שאת לא צוהלת כל היום כי הילד החלים, לא הופך אותך לאמא רעה. זה שאתה מתקשה לחזור לעבודה לא הופך אותך לכישלון. אתם עוברים תהליך – זה חלק ממנו.
צריך לתת לזה מקום. להכיר בהרגשות, בתחושות ובקושי הנוכחי. לא להעמיד פנים, לא להילחם או “לשחק אותה”. לאפשר לעצמך פחד, לאפשר לעצמך עצב, לאפשר לעצמך כעס, לאפשר לעצמך חולשה. ההכרה בתחושות האלה היא השלב הראשון להתרומם ולהתגבר.
לקבל עזרה! יש גבול לכמות הדברים איתם יכול וצריך אדם אחד להתמודד, במיוחד כשיש כל כך הרבה דרכים לקבל עזרה ותמיכה מדוייקת. יש קבוצות תמיכה שונות, יש טיפול פסיכולוגי פרטני, זוגי או משפחתי, יש מגוון תרפיות ודרכים שלא להיות לבד עם הקושי ולקבל מענה מתאים.
לדוגמה, לגדולים מהחיים יש קבוצות העצמה לאימהות אחרי טיפולים שנותנות מענה בדיוק לקושי שאחרי ההחלמה. במקרים אחרים, גדולים מהחיים מסייעים במימון טיפול פסיכולוגי לבני המשפחה שמרגישים צורך. מה שחשוב זה לדעת שזה נורמלי ולדעת לבקש עזרה.
רק אז, אפשר לחזור לחיים, לאט-לאט בצעדי תינוק, מתוך ידיעה שאולי אלה לא אותם חיים שמלפני הסרטן, אבל בהחלט יש למה לחכות.
המאמר נכתב על ידי מערכת “גדולים מהחיים” ואינו מהווה תחליף לייעוץ ולטיפול מקצועי.
