לרגל יום האישה הבינלאומי, תפסנו 3 אימהות גדולות מהחיים לשיחה על התמודדויות, עוצמה, משפחה, זוגיות, כוחות, ועל הדרך שבה מחלת הילד או הילדה שלהם שינו אותן. לביאות אמיתיות!
העולם מציין היום את יום האישה הבינלאומי ואנחנו ב"גדולים מהחיים" מנצלים את ההזדמנות כדי להעביר את הזרקור לנשים האמיצות, החזקות והמדהימות שעולמן משתנה ברגע אחד עם האבחנה של ילדן בסרטן. שוחחנו עם שלוש אימהות וגילינו שלמרות שכל אחת שונה, יש לכולן הרבה מאד מן המשותף.
יסמין שפירא, מתגוררת בנתניה, אמא של אלה בת 16
"אלה חלתה לפני קצת יותר משנתיים והאבחנה בהודג'קין לימפומה הפתיעה אותנו מאד. היינו גם ככה בתקופה קשה וגילינו שיש לאן לרדת. הרבה לאן לרדת. כל הדברים האלה שקורים ל"אנשים אחרים" פתאום קורים לנו.
אני חושבת שהשבועיים-שלושה הראשונים היו לי הכי קשים. גילינו שאני ובעלי מתמודדים עם בשורות קשות בצורה שונה. הוא מסתגר וצריך להיות בשקט עם עצמו, ואני חייבת לדבר וללבן את העניינים כמה שיותר וזה היה קשה, היתה מצוקה גם כאן כי לא שידרנו על אותו גל. אבל אחרי השבועות הראשונים, סיימנו לעכל, הצלחנו להבין את הפערים בינינו והפכנו לצוות שעובד כתף אל כתף. כל אחד מתמודד בדרכו אבל יודעים לשמור אחד על השני ולדאוג אחד לשנייה בדרך. לכן, כשהיינו צריכים להתמודד עם חזרת המחלה, כבר ידענו לעשות את זה בצורה טובה יותר.
אני חייבת להודות שלפני המחלה, הרגשנו מאד לבד. האבחנה דווקא הכניסה לחיים שלנו הרבה אמפתיה, תמיכה ועזרה מהסביבה שלא תמיד היתה שם קודם. משפחה כמובן, חברים, עמותות – הצלחנו לעבור את המשברים בעזרת ההתגייסות שהקיפה אותנו. חשוב מאד בעיני לדעת לקבל את העזרה הזו ולדעת להשתמש בה, זו העוצמה האמיתית. לא לנסות להיות סופר וומן אלא לדעת מתי ואיך להשתמש במשאבים שעומדים לרשותך ואיך להשיג את מה שאת צריכה עבור הילדה שלך, המשפחה שלך ועבור עצמך.
המחלה של אלה היא דרך ארוכה ומפותלת עם הרבה תהפוכות וסיבוכים. חשבנו שאחרי חצי שנה של טיפולים היא תהיה אחרי הכל, אבל התמודדנו עם הרבה סיבוכים בלתי צפויים. בשנה הראשונה עדיין עבדתי כמורה למוזיקה והצלחתי לשמור על המשרה שלי. הגנים שבהם עבדתי הלכו לקראתי והצלחתי ללוות את אלה בטיפולים וגם לסדר את העבודה בלי לוותר על יותר מדי שיעורים. אבל בשלב מסוים סגרו את תכנית המוזיקה בנתניה, הפסקתי לעבוד, אני כבר שנה בלי עבודה ועושה את צעדי כדי לחזור לשוק העבודה. במקביל, אני עושה תואר בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, כך שגם בשנה הזו אני עושה למען עצמי, מתמקצעת ולא נשארת במקום.
אלה עכשיו נקייה מסרטן, אבל תמיד יש את החשש שהמחלה תחזור. זה מרחף כמו עננה והכל עוד מאד טרי. אני מאד רוצה להרים את הראש, לתכנן קדימה, אבל זה לא בלב שלם. השנתיים האלה לימדו אותי לא לסמוך על שום דבר ולא להאמין בשום דבר, כי לא תמיד הכל "יהיה בסדר". דברים לא תמיד עובדים לפי הספר והכל יכול לקרות.
למרות הכל, אני מתעקשת להישאר אופטימית. זה כרוך בהרבה עבודה עצמית ובהחלטה ואני בוחרת להאמין שדברים יכולים להשתנות לטובה בכל רגע נתון.
המחלה של אלה בהחלט שינתה אותי. הייתי הרבה יותר אופטימית, ואולי תמימה. האמנתי שבכל יסתדר לטובה והיום אני יודעת שדברים רעים יכולים לקרות ואין לי שליטה. עד היום זה בלתי נתפס עבורי שיש לי ילדה חולת סרטן והכניס בי מימדים של חרדה וכובד שלא היו בי פעם, ואני עובדת קשה כדי למזער את התחושות האלה בחיים שלי.
למעשה, הכל השתנה. כל החיים שלנו השתנו. זה לא משהו נורמטיבי בכל צורה שהיא. במקום להנות משתי נערות מתבגרות בבית, בנות 16 ו-13, אני לא יכולה באמת לשחרר. זה מאלץ אותי להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק, להיות הרבה יותר נוכחת ממה שחשבתי שאהיה בשלב הזה, מתוקף הנסיבות וההורות שלי נראית אחרת ממה שחשבתי שתהיה. לטובה, זה מייצר גם קשר קרוב ועמוק, שאני מאמינה שאולי לא היה נוצר בנסיבות אחרות.
כדמות מטפלת, אני מאמינה שהעובדה שנשארתי בלימודים, ניגשת למבחנים, מגישה עבודות ויש לי מקום שהוא שלי, להתקדמות ולהתפתחות אישית, הוא מאד חשוב. גם כדי לעשות למען עצמי וגם כמודל לבנות שלי. אני ממליצה לכל אמא שנמצאת במקום הזה, למצוא את הדבר הזה שהוא שלה – שמקדם אותה, שמשמח אותה.
עוד טיפ חשוב מאד שאני רוצה לתת לאימהות, הוא ללכת לטיפול פסיכולוגי. לדבר עם מישהו מקצועי שהוא לא הבעל ולא חברה או משפחה. מישהו חיצוני ומקצועי שיכול לתת מענה לכל התחושות הקשות. לא לוותר על זה, זה חשוב מאד בעיני כי אנחנו אלה שקובעות את האווירה בבית, ואת יכולת ההתמודדות.. לנו הרי אסור להתפרק ולי זה מאד עזר להתמודד.
נקודה אחרונה שחשוב לי להעלות היא הקשר הזוגי. אם יש קונפליקט בין בני הזוג, לטפל בו כמה שיותר מהר. לא לדחות. כי אם אין אחד את השני, זה מחמיר את ההתמודדות בצורה משמעותית. לעשות הכל כדי שמבחינה זוגית יהיה טוב, כי בן הזוג הוא אדם היחיד שבאמת נמצא איתך באותה סירה. אם אתם לא חותרים יחד, זו עוד חזית שצריך להתמודד בה במקביל ולזה באמת כבר קשה למצוא את הכוחות".
עדי מן, מתגוררת במודיעין, אמא של תומר בן 4 וחצי
"תומר חלה בגיל שנה ו-10 חודשים בסרטן בעמוד השדרה. עבר סדרה של ניתוחים וטיפולים, גם בארה"ב, ועכשיו הוא מחלים ובשיקום.
ברמה המנטלית, ברגע הראשון שהבנתי שזה זה ואובחנו סופית, כי היה תהליך ארוך של בירור שבמהלכו היינו מאד אופטימיים וגם הרופאים נתנו לנו להאמין שאמנם מדובר בגידול אבל הוא לא סרטני, הרגשתי התרוקנות של הגוף. כאילו הנשמה עוזבת לרגע את הגוף מרוב שהיא לא מסוגלת להתמודד עם הבשורה. והבשורה הייתה קשה: זה ממאיר מאד, זה נדיר ולא בטוחים איך לטפל בזה.
אבל זה נמשך רק כמה רגעים. כי מיד הסתכלנו אחד על השנייה ואמרנו – עכשיו אנחנו במשימה. אין זמן להלקות את עצמך, אין זמן לשאלות, נכנסתי למוד משימתי והדבר המשימתי הראשון היה לקרוא על זה באינטרנט. כך גיליתי שיש ילד בקנדה עם אותו סרטן נדיר שנמצא עכשיו בסיום טיפולים והקשר איתו עזר לנו מאד.
אני מתמודדת דרך עשייה. הרגעים הקשים שלי הם הרגעים שבהם יש לי רגע שקט. בעיקר אחרי סיום הטיפולים, כשפתאום יש פנאי לחשוב, להתעמק, להבין מה עברת. טיפולים, ניתוחים, דקירות, חששות… זה השלב שבו את מעכלת מה עברת ובעיקר – מה הילד שלך עבר. כל חוויה שלי עוברת דרכו. אני חושבת עליו ועל שני הילדים הגדולים יותר שעוברים גם הם טלטלה – זה הקושי האמיתי. לנסות לשמור על שגרה כשאין שגרה, כשלא יודעים כלום. מתי יגמר, מה יהיה…
האתגר בתקופה הזו הוא לשמור על המשפחה מאוחדת ושלמה. אני מרגישה שזה התפקיד שלי כאמא. לוודא שהילדים מבינים תמיד את הסיטואציה, שיש להם תשובות לכל השאלות, שקיבלו מענה וכלים להתמודדות עם כל מה שבא מולם – חברתית, לימודית, נפשית. הרגעים הכי קשים שלי היו דווקא מול הילדים הגדולים. עידן היה אז בן 8 ועמרי בן 6 וחצי והרגעים הבודדים שבהם הייתי בוכה היו כשחשבתי עליהם ועל מה שהם עוברים בכל הסיטואציה הזו.
אני מרגישה שהמחלה של תומר שינתה אותי. גרמה לי מהבין את משמעות החיים, מילולית. להבין מה חשוב באמת ולימדה אותי להסתכל על הכאן והעכשיו. ליהנות, לחיות, לחוות. לא מעניין אותי מה יהיה עוד 10 שנים.
ממש בהתחלה, כשחיכינו לתוצאות של הביופסיה, במיטה לידנו שכבה ילדה וההורים המנוסים שלה אמרו לנו משפט שאני לוקחת איתי מאד: "אל תסתכלו על מה הולך לקרות עוד שנה, תעברו כל יום ביומו". זה הדבר הכי נכון שיש – גם למי שמתמודדים עכשיו וגם בכלל. ואולי זה השינוי הכי מהותי שעברתי, כי כל החיים מחנכים אותנו להסתכל על העתיד: מה תעשה כשתהיה גדול, לתכנן, ואני לא אומרת לא לתכנן קדימה, אבל בהחלט לחיות את ההווה.
במשך כך המחלה של תומר הייתי סמנכ"ל תפעול באירוע. הייתי בולדוזר על אוטומט ולא עצרתי לרגע כדי לחשוב אם "ראוי לאישה להתנהג ככה". אני מאמינה שבכל אישה יש את אותו דרייב ואינטואיציה אימהית. את המקום שהיא מרגישה ויודעת מה צריך לקרות ומה צריך להגיד, אבל הרבה פעמים אנחנו נמנעות מלעשות את זה ולפעול לפי האינטואיציות שלנו. לפעמים אנחנו שותקות כשאנחנו רוצות לשאול, או להתנגד, כי לא נעים, כי הרופאים יודעים יותר טוב, כי "זה לא המקום שלי להגיד", אבל אני אומרת לכל האימהות – זה בדיוק המקום שלכן!
אם את רוצה לשאול, תעשי את זה – בלי נעים או לא נעים, עד שתקבלי תשובות. אם את רוצה עוד חוות דעת, תתעקשי עליה. אם את לא מבינה עד הסוף, תשאלי. אם את מרגישה בבטן שהילד צריך משהו – תהפכי את העולם עד שיקבל. אם צריך לערער – תערערי. גם אם הצוות הרפואי מתעקש. האינטואיציה האימהית והנשית שלך היא מצפן, אל תוותרי עליה.
חשוב לי לומר שילד שסיים טיפולים הוא לא ילד בריא. תמיד נותרות צלקות, לפעמים חיצוניות ולפעמים לא, אבל יש עוד התמודדות ארוכה של הילד עצמו ושל כל המשפחה עם ההשלכות של המחלה במשך שנים קדימה. זה לא נגמר, וההתמודדות ממשיכה.
דנה בן אבו, מתגוררת ביקנעם עילית, אמא של נהוראי בן 5
ידעתי שנהוראי חולה בסרטן עוד לפני כולם. תחושת בטן, אינטואיציה אימהית, אפשר לקרוא לזה איך שרוצים, אני ידעתי שהילד שלי חולה. התנפחה לו בלוטה בצוואר, ולמרות שרופאת ילדים, טכנאי אולטרסאונד ובדיקות הדם כולם אמרו שהכל תקין, הסתכלתי עליו והרגשתי שהוא לא בסדר. היינו בחופשה באילת ועלה לו החום ובאותו רגע הודעתי לבעלי שאנחנו עוזבים הכל ונוסעים לבי"ח רמב"ם. ידעתי מבפנים שזה סרטן. כשהתחילו לשאול אותי על סימפטומים באונקולוגית, הכל התחבר לי. לא היה משהו ספציפי אבל אפשר להגיד שבאתי מוכנה לבשורה. אמרתי למיכה, בעלי, שיתכונן, שזה מה שעומדים לומר לנו. ולמרות שלא הופתעתי, רגע הבשורה היה "בום". ראיתי שחור בעיני, שמעתי את הקולות אבל לא הבנתי מה הם אומרים. ביקשתי לצאת החוצה ובכיתי בלי סוף. האבחנה היתה יום לפני יום כיפור ואת כל החגים העברנו אצל ההורים שלי. רציתי הרבה אנשים מסביבי. חששתי שעם קצת שקט אני אתפרק.
אבל מהר מאד הבנתי שההתמודדות היא בידיים שלי, והדרך שבה אני מתמודדת משפיעה על כל המשפחה. לא שאלתי למה זה קרה לנו. זו שאלה מיותרת שרק מקשה עלינו. זו המציאות שלנו עכשיו ואיתה צריך להתמודד. ביקשתי שאנשים סביבי יהיו חזקים – מי שבוכה, שלא יבוא.
הקפדתי להתאפר, להתלבש – גם בשביל עצמי וגם בשביל נהוראי, גם באישפוזים, הרופאים היו מתפלאים ושואלים אם ישנתי כאן בכלל. מבחינתי זה מחייה וגורם לי להרגיש כמו בן אדם.
לסרטן יש השלכות על כל המשפחה. הוא מצליח לקרב ולהרחיק בו זמנית. אדל, אחותו הקטנה של נהוראי, היתה בתקופת הטיפולים הרבה מאד אצל הסבתות. איך שהספירות שלו היו יורדות, פחדתי שהיא תביא וירוסים מהמעון ותדביק אותו, והיא היתה עוברת לכמה ימים לסבתא, עד שהספירות יעלו. גם הזוגיות מושפעת. מיכה עבד כל התקופה ואני הייתי בבית החולים. כשנפגשים, יש פער שהוא לא אשמתו של אף אחד, אבל כל אחד עם הראש שלו במקום אחר. הייתי הרבה לבד, שוב, בגלל הנסיבות שנוצרו וזה לא היה פשוט, אבל בסופו של דבר ביומיום חשבתי רק על נהוראי ואיך לעזור לו.
סרטן הוא לא דבר מומלץ לקריירה. אני עצמאית עם עסק לציפורניים. כשנהוראי חלה, הפסקתי לעבוד. בהתחלה ניסיתי לשלב, אבל הרגשתי שנפשית ופיזית אני לא מסוגלת. אז החלטתי שאני נטו עם הילד, לכל מה שלא צפוי. פתאום חום, פתאום לא מרגיש טוב, אני זמינה. זה גם היה בתחילת הקורונה והמצב היה מאתגר בכל מקרה. עכשיו, אחרי שהטיפולים הסתיימו, והסגר נגמר, אני מנסה לשקם את העסק ולהתרומם אחרי שנה בלי עבודה.
הכי קל ליפול לעצבות ולשקוע, אבל לא נתתי לזה לקרות. ניסיתי לשאוב כוחות מכל מי ומה שיכולתי מסביבי וגם חיזקה אותי האמונה. אני באה מבית מאמין והתפללתי שאם כבר קיבלנו את הסרטן הזה, לפחות שיעבור הכי בקלות שאפשר.
זה אולי מוזר להגיד, אבל הסרטן של נהוראי שינה אותי לטובה. אני חושבת שההתמודדות עם המחלה תרמה לי המון. הכרתי הרבה מאד אנשים שלא הייתי מכירה בדרך אחרת. קיבלתי פרופורציות לחיים. הייתי ילדה מפונקת, צעירונת בת 28 שקיבלה כל מה שרצתה והפכתי להיות זו שצריכה להילחם, ליזום, להשיג.
חשבתי שאני חלשה ועדינה, שאני לא מסוגלת להרבה דברים, והבנתי שלא כל משב רוח יכול להעיף אותי, שאני לא פראיירית ושאני חזקה.
התמודדתי עם פחדים וניצחתי אותם. פחדתי נורא לנהוג מיקנעם לרמב"ם למשל, אבל התגברתי, הצלחתי לעשות דברים שלא האמנתי שאוכל. אני מאד גאה בעצמי.
הבנתי שיש לי כוחות על לתפקד וגיליתי שאני מסוגלת להתמודד עם הגרוע מכל.
הסרטן של נהוראי עשה שינוי מטורף בביטחון ובעצמאות שלי, ובגישה לחיים. זה ביגר אותי וחישל אותי בצורה מטורפת.
לאימהות שנמצאות עכשיו עם הילדים בטיפולים אני רוצה לומר: תרימו את הראש. תאמינו שהכל קורה לטובה, תאמינו שהם מסוגלים להחלים ותמיד תהיו בשמחה ליד הילד. זה משהו שהקפדתי עליו: אווירה טובה, בלי עצבות, הרבה מוזיקה כל הזמן, להקיף את עצמכם בדברים משמחים, לעשות הרבה דמיון מודרך ולהתרכז בהחלמה, בטוב. לא ליפול לעצבות, לקחת את הכל בפרופורציות ולזכור שיש טיפול, יש תקווה וכל יום שעובר רק מקרב אותנו לסוף של הסיפור הזה.
